למתי אעתיר. עי' רש"י, כפי הנראה מדקדוק לשונו לא היתה כוונת משה בשאלתו למתי, שיקבע לו זמן מתי ימותו אחר זמן התפלה, גם כוונת פרעה בתשובתו למחר, לא היתה שיתקיימו ולא ימותו עד מחר, אבל אמר משה לפרעה התפאר עלי לבקש ממני דבר שלא אוכל לעשותו בשום תחבולה בעולם ולא ע"י לחשים ומעשה כשפים, והיינו למתי אעתיר לך להכרית הצפרדעים וגו' כלומר אני אתפלל שימותו מיד, ואתה תקבע הזמן אשר במשך הזמן ההוא ימותו, ובסוף הזמן אשר אתה תקבע יהיו תמו ונכרתו כולם, וזה יותר נפלא ממה שהיה אילו היו כולם מתים ברגע אחת; ויאמר פרעה למחר, ר"ל התפלל שימותו מיד ויהיו נכרתים עד למחר, וזש"ה ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים וגו' שמתו מיד ונכרתו עד למחר, וכן מדרך לשון עברי להפיל למ"ד על הייעוד המיועד לזמן, וכן כי לימים עוד שבעה, וכן למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם וגו', ויורה על המשך הענין ותמידתו מזמן לזמן (רוו"ה), ובזה נסתלקה תפישת רמב"ן מעל רש"י:
על דבר הצפרדעים. הר"י אברבנאל מתקשה דמלשון זה יראה שהיה משה צועק על מכת הצפרדעים לאמר מדוע ככה עשית לפרעה, והוא דבור בלתי נאות כפי אמתת הענין, והאריך הרבה לישב לשון המקרא. ול"נ דקושי זה הוא אם נפרש מלת על דבר על עסק, אמנם אם נאמר דמלת דבר הוא שם על מיתת מגיפה, כנאמר לקמן (ט' ג') במיתת הבהמות דבר כבד מאד, שם הוא בשש נקודות והוא שם נפרד, וכאן הדלי"ת שואי"ת הוא הנסמך, וכבר מצאנו גם בשמות הבאים בשש נקודות, משונה הנפרד מהנסמך, חדר משכבך (לעיל ז' כ"ח) שגר אלפיך בספר דברים כמה פעמים, הבל הבלים בקהלת, גֶבֶר בשש נקודות בנפרד, ובנסמך עם גְבַר תמים תתמם (תהלי' ח'). וכן וירק דשא (ישעיה ל"ז), ככה כאן דבר הוא נסמך אל צפרדעים, דבר של הצפרדעים, והיתה צעקת משה ותפלתו על מיתת הצפרדעים. וכבר אמרו רבותינו במדרש על הנני נוגף את גבולך בצפרדעים שהיה הדבר ממשמש ובא גם במכה זו. ואמר הכתוב ותבאש הארץ, ואין ספק שיתילד מזה עפוש האויר הגורם דבר. ולזה תפס משה בלשונו לאמר לפרעה להכרית הצפרדעים, ולא אמר להסיר, שהיה משמעותו שילכו ויתרחקו מן המדינה כמו שהיה בערוב, אבל לשון הכרתה משמעותו השחתה, שבדרך השחתה יסורו והיינו מיתתם:
והיו לכנים. אמרו במדרש כנים דברים שנבראו מעפר ונפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה משולה כעפר, דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ; מתוך דבריהם אלה יראה שלא היתה מכת הכנים מאותן הלבנות הרוחשות בראש האדם מזיעתו, אבל הוא מין רחוש אחר או שהיא הכינה השחורה הקופצת היוצאת מן הארץ (כמ"ש תוס' שבת י"ב בד"ה שמא יהרוג), וכן הזכיר הרשב"ם פרעש, או שהוא מין תולעים ויתושים שבפירות וזרעים שהוזכר במשנה (רפ"ו דמכשירין) המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה, ע"ש בפי' הר"מ והר"ש וברש"י (חולין י"ד):
ויעשו כן וגו' להוציא. אם נפרש מלת כן כפשוטו היא מיותרת לגמרי, וגם רישי' דקרא סותר לסיפי', ולזה הוסיף הרנ"ו על לשון המקרא וכאלו אמר ויעשו כן החרטומים (בביתם) ולא יכלו (לעשות בפני משה); ולדעתי מלת כן מן והכינו אשר יביאו, וטעמו החרטומים עשו הזמנות והכנות לפי חכמתם לחדש ג"כ בריאה זו אבל לא הועילה להם בזה. ואפשר לפרש מלת להוציא מן הוציאו כל איש מעלי, להוציא נשותיהם, לשון גירושין והרחקה (פאָרטשאפפען), וטעמו רצו בהשתדלות חכמתם לבטל מהם מכה זו, כי מה להם להוסיף צרה על צרתם כי כבר היו באדם ובבהמה, וכפי' הרא"ש:
אצבע אלהים. מכה הבאה מאתו ית' בעונש תקרא יד ה' או אצבע אלהים, כענין וירא ישראל את היד הגדולה, והיתה יד ה' בכם, כבדה מאד יד אלהים. והנה בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיא מאת אלהים, ולהמעיט הענין אמרו אצבע אלקים ולא אמרו יד אלהים, כלומר מכה קטנה מאתו, ולא אמרו אצבע ה', כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה בעבור שהוא יזכירנו להם (רמב"ן דלא כראב"ע); ולקרב מעט לשון אצבע על המכה נ"ל כי עיקר הוראת שם אצבע הוא לשון אחיזה ותפיסה (כמ"ש בכי תשא בכתובים באצבע אלקי'. ובויקרא בולקח מדם הפר באצבעו), ולשון אחיזה ישומש על תפיסת העונש, כמו לאחוז בכנפות הארץ (איוב ל"ח), דומה לשם פגע פגש שישמשו גם לנגיעה ופגישה לעונש, כמו פן יפגענו בדבר, אפגשם כדוב שכול, ויתורגם אצבע (אנגריף) וכת"א מחא. ועמ"ש שם בכי תשא:
הערוב. ה"א הידיעה מורה על דבר עומד נגד עיני המדבר והשומע, כי בהיכל פרעה היה כל רמש וכל חיה למינה (או צורותיהם מצויירות על הכותלים) והם היו גלוליו ותעבותיו, לכן אמר אליו הערוב הזה אשר אתה רואה, הזוחלים והחיות שבחרת לגלוליך הם יבואו לארצך להשחיתה. ולזה בהכאת היאור נאמר לך אל פרעה בבוקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור, שלא ילך אליו להיכלו כ"א מחוץ לעיר על המימה ושם תדבר אליו ושם תכה את היאור לעיניו. אבל כאן אמר להפך שידבר אליו בהיכלו כי שם עמדו גלוליו, לכן צוה השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה, כי אם תתמהמה לא תמצאנו בהיכלו, כי הנה הוא מזומן לצאת המימה. אמנם בהפלאה נאמר לבלתי היות שם ערוב (בלא ה"א) להורות כי שם לא יהיה כלל לא דוגמת שקוציך ולא תערובת מינים אחרים (רנ"ו):
וגם האדמה. ר"ל הקרקע אשר עליו הבתים ימלאו ג"כ ערוב באופן שלא יהיו בטוחים גם בלילה בבית סגור (רע"ס); ואפשר לפרש מלת וגם מן הכפולים ושרשו גמם, שיורה בלשון המשנה על חתוך וקציצת הדבר ובקיעת העץ, אילן שנגמם (פ"ק דשביעית) בש"א יגמום, (ובפ"ב דכלאים) אם רצה גומם, וחולין נ"ט בהמה שפיה גמום, ומקורו לדעתי הוא מלשון המקרא מגמת פניהם (חבקוק א'), דחיקת הלוחמים בחבור גדוד האויב קרא מגמת, ולשון בקיעה נופל ע"ז כמו ויבקעו שלשת הגבורים (ש"ב כ"ג, להבקיע אל מלך אדום (מ"ב ג') (דורכברעכען, איינדרינגען), וישמשו במשנה לשון גמם על הסדק והחפירה הנעשה בארץ, שלש גממיות (חגיגה י"ט) דומה ללשון בקיעה, פולח ובוקע בארץ (תהלים קמ"א) שיתחלקו רגבי האדמה ע"י החרישה (והראני חכם אחד בכתבי האר"י שפי' תן חלק לשבעה וגם לשמונה, וגם, יחתוך הערלה בשמיני), ומזה ישמשו הרבה על החפירה הנעשה בארץ לשון גומא, להשוות גומות, וכ"ה בלשון המקרא ברעש ורוגז יגמא ארץ (איוב ל"ט) דתרגומו יעבד גומתא וכן לרש"י שם, והאל"ף נראה שהוא תמורת הכפל כמו בזאו נהרים ארצו הוא במקום בזזו, בלא יומו תמלא ששרשו מלל והאל"ף תמורת אות הכפל, (ובמכדרשב"י פקודי דרס"ג) ויבוא גם השטן פי' מלת גם לשון בור. ויהיה טעם המקרא, ישחית הערוב את פני האדמה, יעשו בה גומות וחפירות עד שתקולקל ולא תהיה ראויה לזריעה (דורכוויהלען), ולזה אמר אחר כך ובכל ארץ מצרים תשחת הארץ מפני הערוב, והוא מוסכם עם ההתראה פה:
והפלתי. לשון זה של הבדלה לא ישמש כ"א בהבדל שנעשה בדרך פלא, ולזה לא נמצא במעשה אדם כ"א בהקב"ה העושה נפלאות לבדו, וכן הפליא חסדו לי ונפלינו אני ועמך, הפלה חסדיך, אשר יפלה ה' (רל"ש):
פדות. להצלת ישראל ממכת הערוב כבר אמר לפני זה והפלתי את ארץ גשן וגו', לכן אמר הרמב"ן שהמכוון במאמר ושמתי פדות שאפילו בארץ מצרים אם ימצאו החיות איש ישראל לא יזיקוהו, והרי"א אמר שענין בפדות שמאותו היום נסתלק השעבוד מישראל, ולדבריהם למה הפסיק ביניהם במאמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, לכן נ"ל ששימת הפדות היא ההבדלה העולמית להבא, דומה למאמר ואבדיל אתכם מן העמים, וטעם הענין, תחלה הודיע לפרעה והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן, שבעת חלות המכה יהיו ישראל נבדלים ונצלים ממנה, ע"ז סיים ואמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ ר"ל שאני משגיח בקרב הארץ ויכולת בידי להעניש את אלה ולהציל את אלה, אח"ז הוסיף להודיע אליו ושמתי פדות וגו', כמו שאעשה כעת הבדלה והפרשה בין עמי ועמך כן גם לעתיד יהיו עם בדד ישכון ובגוים לא יתחשב:
תועבת מצרים. יראת מצרים ואצל ישראל קורא אותה תועבה (רש"י) ובמכדרשב"י (פינחס ר"ן ע"ב) מאי תועבת מצרים וכי על דשנאין לי' כתיב תועבת מצרים, אלא דחלא דמצראי ואלהא דילהון אקרי תועבת מצרים. והיינו דאוליף יוסף לאחיו למימר אנשי מקנה היו, וכי עביד לאחוי דישנאון להון מצראי ולא יחשבון להון, אלא דמצראי חשיבן לאינון דרעאן לדחלהון כדחליהון, אעביד לאחי דיחשבון לון מצראי כדקא יאות, והיינו דאמר כי תועבת מצרים כל רועי צאן מחשבין להון כדחליהון, ע"ש. וכבר מצאנו שמות המשמשים דבר והפוכו לשבח ולגנאי, רב חסד לשבח, כי חסד הוא לגנאי, לקלס אתנן (יחזקאל ט"ז) לשבח, לעג וקלס לסביבותינו לגנאי, הסכל ירבה דברים לפחות מדרגה, חכמים ונבונים (דברים א' י"ג) תרגומו חכימין וסוכלתנין. ככה תועבה בלשון עברי הוא לגנאי, ובלשון מצרי הוא לשבח:
